זהו הפוסט הראשון לבלוג שבו אסביר איך לצאת מהצבא.
הקדמה
היו לי עוד לפני הגיוס הרבה לסיבות לצאת מהצבא, אך החלטתי שקודם אנסה כמה זמן ובסופו של דבר יצאת בשבוע השני לטירונות.
גויסתי לנח"ל, עשיתי גיבוש והגעתי לפלס"ר נח"ל (פלוגת סיירות).
התגייסתי בתאריך 23.7, והחלטתי שעלי לצאת בסופ"ש שלפני ה10.8, ובתאריך הזה בעצם התחלתי את תהליך היציאה.
תהליך היציאה שלי לקח כשבוע ויומיים (עד קבלת ההפניה מהקב"ן לפסיכיאטר, שמשם היציאה זה לא בעיה בכלל).
את הסיפור שלי אספר בצורה כרונולוגית לפי ימים.
תהליך היציאה
יום 1: תחילת התהליך. בשלב הראשוני אני מנסה ליצור רושם על המפקד שאני בדיכאון. מתחילת היום (סביבות אחה"צ כשהגענו לבסיס) ועד סופו התנהגתי בצורה דיכאונית (משפיל מבט, מדבר בצורה חלשה, לא מדבר עם אנשים).
יום 2: אני ממשיך את ההתנהגות של היום הראשון, אך בסוף היום לאחר שעת הת"ש אני מודיע למפקד שאני לא מסוגל להמשיך להיות פה והלחץ הנפשי גדול עלי.
יום 3: בוקר, מתעוררים, אני מבין שהמפקד לא לקח ברצינות את מה שאמרתי עד עכשיו ואני מודיע שאני לא מסוגל להמשיך להיות עם כולם בגלל כל מיני סיבות שהמצאתי (שאני בדיכאון וכו'). בשלב הזה אני מסרב להשתתף בפעילויות מהסיבה שאני לא מסוגל נפשית. בהמשך היום מציעים לי קבן ליום רביעי.
יום 4-5: אני ממשיך לסרב להשתתף בפעילויות מאותה סיבה, בזמן הזה עושים לי אינספור שיחות עם המפקד, מ"מ, סמ"פ, מ"פ וכמעט כל הסגל בערך. בנוגע לקבן, כל הזמן הפגישה נדחית (מרביעי לחמישי, ואז מחמישי לראשון).
יום 6-7: סוגרים שבת בבסיס, בשישי ושבת עשיתי את הטעות הראשונה והיא שבירת דמות. אני בנאדם מאוד חברותי ובשישי שבת המפקד ראה אותי כמה פעמים צוחק ונהנה עם החברים בזמן שכמה דקות אחר כך אני משחק אותה דיכאוני איתו. זה שבר את האמינות והיה הטעות הראשונה.
יום שבת בערב אני שואל את המפקד מתי אני רואה קבן והוא אומר לי שבתחילת השבוע (לא בראשון כמו שהבטיחו, לאחר 2 דחיות). בשלב הזה אני מבין שמורחים אותי עם הקבן וככל הנראה לא אראה אותו בזמן הקרוב. הבנתי שצעד דרסטי ראשוני צריך להיעשות ואני אומר למפקד שאם אני לא רואה קבן אני מתאבד. המ"פ קורא לי לחדר כמה דקות אחרי ולוקח לי את הנשק.
יום 8: זה יום ראשון. בגלל האיום להתאבד מצוותים לי שניים מהסגל שיהיו איתי כל הזמן וישמרו עלי. ב14:00 יש לי שיחה עם הקבן. בשיחה היה דרוש הרבה משחק (להסתכל על הרצפה, לדבר חלש, לענות תשובות קצרות, לשחק באובססיביות במשהו), על השיחה עצמה ארחיב מאוחר יותר. בסופה הקבן החליט לתת לי יום בבית (יום שני), שאחשוב על הדברים.
יום 9: אני בבית. אני הרבה מה להוסיף.
יום 10: זה יום שלישי והיום האחרון והדרמטי ביותר. אני מגיע לבסיס בצהריים והמפקד לוקח אותי למטווחים (איפה ששאר המחלקה הייתה באותו הזמן). המ"מ קורא לי לשיחת נזיפה בה אומר שאני חוזר לתפקד במחלקה עם כולם ושאני צריך להפסיק "לעשות את עצמי" (בשלב הזה אני מבין שהקבן לא התרשם ממני ואמר למפקדים שאין לי נטייה להתאבדות מכיוון שכמה דקות אח'כ אני מקבל נשק בחזרה. צעד דרסטי שני צריך להיעשות, הם לא התרשמו מהאיום להתאבדות, כנראה צריך לבצע ניסיון התאבדות מבוים). כעת אני מקבל את הנשק שלי ונאמר לי שאני מבצע מטווחים עם כולם. אני מקבל את הנשק, מקבל את המחסנית ומבצע ניסיון התאבדות מבוים: מכניס מחסנית לנשק, מסיר ניצרה, לא דורך את הנשק, ומכוון על ראשי. בתוך כשנייה המפקד חוטף לי את הנשק ושולח אותי לקבן לשיחה השנייה. חשוב מאוד להזכיר כי הצעד הזה דרסטי מאוד וברוב המקרים אין צורך לבצעו, מאוחר יותר אסביר בדיוק מה צריך להיעשות כדי להימנע מצעדים דרסטיים כאלו. בשיחה עם הקבן אני מודיע לו שאני לא מסוגל יותר לשרת בצבא ואנסה להתאבד שוב אם אחזור לשם (אפילו הצלחתי להוריד כמה דמעות), אחרי שיחה בת 30 דקות בערך אני מקבל את ההפניה המיוחלת לפסיכיאטר!
הטעויות במהלך הדרך:
*מהיום הראשון לתהליך ועד הרגע שראיתי קבן היה ארוך מידי ואילץ אותי להיות בדמות הדיכאוני כ7 ימים. אין צורך בזמן כזה ארוך ובנוסף לכך כמעט ובלתי אפשרי לא "לשבור דמות" בזמן כזה אורך, במיוחד שאתה רואה חברים למחלקה כל הזמן. הזמן הזה כן חשוב לחוות דעת של המפקד (שאינך יכול לתפקד) אך לפי דעתי הזמן האולטימטיבי הוא כיומיים.
*הצעד של האיום בהתאבדות לא היה חכם. המפקד צריך לקבל את הרושם שאתה עלול להתאבד אך לא במילים ישירות, יש דרכים יותר טובות אשר ארחיב עליהן בקרוב.
מהלך השיחות עם הקבן:
דמות הדיכאוני חשובה כל הזמן. הקבן צריך להבין שאתם בדיכאון לא לפי הסיפורים שלכם אלא לפי שפת הגוף. אל תשכחו שהוא פסיכולוג. המשחק צריך להיות מצויין והייתי ממליץ להתאמן עוד לפני (במקרה שלי היו לי מלא שיחות עם הסגל, מה שעזר להתאמן על הדמות).
אופן משחק מומלץ: להסתכל כל הזמן למטה, לא להסתכל לקבן בעיניים, לא לזוז הרבה, משחק אובססיבי עם אצבעות במשהו (לדוג' לגרד כל הזמן את השולחן), על חלק מהשאלות לא תוכלו לענות אז אל תתביישו להגיד "אני לא יודע" או "מה זה משנה, החיים שלי כבר לא שווים כלום" וכו'. תנסו להישמע ולהיראות אובדניים ככל הניתן.
בשלב מסויים בכל שיחה הקבן אומר לך לצאת מהחדר ומדבר עם אחד ההורים לווידוי כמה מהדברים שאמרת (שאלות שנראות סתמיות כמו "האם התקלחת פעם אחרונה שהיית בבית") על מנת לוודא שאתה לא ממציא לו סיפור תוך כדי אי מסירת מידע אישי (מה שאסור לקבן לעשות ע"פ חוק).
